״כי אם בתולה מעמיו יקח אשה״ (כא, יד)

יש להבין מה טעם צוותה התורה לכהן גדול לקחת דווקא אשה בתולה, ואשה אלמנה אסורה לו, איזה פגם יש באשה שמת בעלה?

החינוך (מצוה רעב) כתב הטעם לפי שהעיקר הטוב שבאדם שיהיה לו מחשבה טהורה ונקיה, כי אחרי המחשבות ימשך הגופות. על כן ראוי לו למשרת הגדול להדבק באשה שלא קבעה מחשבתה באיש אחר זולתי בו, שהוא קודש קודשים, ומתוך כך יהיה הזרע אשר יתן לו ה, ממנה טהור ונקי ראוי לעבוד בקדושה.
ומובא בספר ״פני דוד״ להחיד״א בשם ספר ״מושב זקנים״ (לבעלי התוספות) כתוב טעם אחר, וזה הלשון: הקשה רבינו יהודה החסיד למה נצטווה כהן גדול בבתולה דווקא ולא באלמנה? ותירץ, לפי שהיה מזכיר השם המפורש [ביום הכיפורים], ושמא נתן עיניו באשת איש ובשעת אזכרה [יכוון] שימות בעלה וישאנה, לכן אמדה תודה שישא בתולה ולא אלמנה עכ״ד..

כשמתבוננים בדברים אלו עומדים משתוממים! עומד הכהן הגדול הפרוש מכל עניני עולם הזה שבעה ימים, מובדל מאחיו בקדושה וטהרה. ביום הגדול ביותר מכל השנה כולה. נכנס למקום המקודש ביותר עלי אדמות אשר אין רשות להכנס שם רק לכהן גדול ביום הכפורים, ומזכיר את שם השם המפורש בקדושה ובטהרה… איזה חשש יש, שמא יחשוב באותה שעה נעלית – שימות איש פלוני וישא הוא את אשתו…!!

איך יתכן דבר שכזה?! אלא זהו כח היצר! כפי שאמרו רבותינו – ״אל תאמין בעצמך עד יום מותך, שהרי יוחנן כהן גדול שמש בכהונה גדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי״

ואת זה לימדה אותנו תורתנו הקדושה צריך ליזהר ולהישמר מפני היצר – ״כי יצר לב האדם רע מנעוריו״.

מסופר על הגאון רבי שמעון שקאפ זצ״ל, (שמעתי גם על החפץ חיים) והוא שוכב בבית חולים חולה, תשוש וזקן. באחד הימים אירע ונכנסה לחדרו ״אחות״ שעבדה במקום, והיא הייתה גויה זקינה, ועם כל זה כשאך הבחין בכך, עזב ר׳ שמעון את החדר בן רגע, מחששו ל״יחוד״. נדהמו תלמידיו ושאלוהו: רבינו, הרי הרב זקן, והיא גויה ערלה, מכוערת, וזקינה, מאי כולי האי? – אתם לא יודעים, נענה ר׳ שמעון ואמר: היצר הרע יעשה אותי צעיר, ואותה צעירה ויפה…ובגירסא אחרת נכון שאני זקן והיא זקנה אבל יצר הרע הוא צעיר…..

***
ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקוצרך….. לעני ולגר תעזוב אותם אני ה' אלקיכם״ (מ, כב)
פירש״י ״תעזוב אותם״ – הנח לפניהם והם ילקטו, ואין לך לסייע לאחד הם. ״אני ה,״ – נאמן לשלם שכר.

לכאורה תמוה מאוד הלא בעל השדה איננו מבקש כאן אלא לסייע לעני, כי מלבד שהוא מקיים את המצוה של לקט שכחה ופאה, שם את לבו לדאוג לעניים, לעזור ולהקל עליהם בלקיטתם, ולמה זה נאסר עליו?

אלא, ירדה תורתנו הקדושה לדקות המחשבה הקטנה ביותר של האדם, כי מן הסיוע זה שמבקש להושיט עתה לעני, נודף ריח של עצמיות, הוא רוצה להפגין כאן הוא בעל הבית. המניע של הגאוה הוא שמעוררו לזה העזרה ולא מצד רגש של רחמים בא לעזור ולסייע. סיוע כזה אסור מן התורה, כי לא זו בלבד שהעני לא חש בכך הקלה ונוחיות, אלא להיפך הדבר יגביר אצלו עוד את הרגשת העניות.

ולזה צוותה תורה ״לעני ולגר תעזוב אותם״ הנח להם ללקטם לבדם, שירגישו שהוא רק שלהם, ובא להם ישר מהבורא ית׳ ולא באמצעות יד שניה, אל יתבלט ץ בעה״ב, אל תופיע כאן בעלות של בשר ודם, כי בעה״ב האמיתי הוא הקב״ה, ועל בעל השדה להרגיש שזה החלק והזכות של העני ולא הוא הנותן, ולכן עליו להרחיק את עצמו מכאן, ובעבור זה ישלם לו הקב"ה שכרו משלם, ונאמן הוא לשלם בעבור זה שירגיש שאין הוא בעה"ב, אלא ייחס את כל הכבוד לאל חי הנותן חיים לכל חי
ואפשר לבאר באופן נוסף כי כאשר יבוא בעה״ב יחד עם העניים בודאי העניים ישבחוהו ויכבדוהו על מעשיו הטובים שהניח להם לקט שכחה ופאה, ונתן להם ממה להתפרנס ולהחיות את נפשם, וישמח בכבוד שנותנים לו ויפסיד שכרו. ובזה יגרע חלקו לעוה״ב כפי שאמרו רבותינו זי׳ל. וכיון שחפץ הקב״ה בטובת עמו ישראל ורוצה לזכותם בשכר הטוב לעתיד, על כן ציוה ״לעני ולגר תעזוב אותם״ – הנח לפניהם ואין לך לסייע לאחד מהם. ורק אז באה ההבטחה ״אני ה׳ – נאמן לשלם שכר״. דהנה מצינו בדברי רבותינו, אדם העושה מצוה ונותנים לו בני אדם על זה כבוד ושמח בזה, לא די שיפסיד שכרו אלא עוד יענש. כתוב בספר ״חסידים״ (סימן ח) וז״ל: כשיצאו רבן שמעון בן גמליאל ורבי ישמעאל להריגה אמר רשב״ג לרבי ישמעאל, אחי מפני מה אני יוצא ליהרג, א״ל שמא היית דורש ברבים ושמח לבך ונהנת מדברי תורה, א״ל אחי נחמתני. עוד כתב בספר ״חסידים״(סי׳ שס״ז) לכך חכמים הראשונים לא היו כותבים ספריהם בשמם ולא היו מניחים לכתוב שמם על ספריהם כגון מי שחבר תורת כהנים מכילתא ברייתות ומדרשים ואגדות ותקוני עולם כגון מסכת, סופרים, לא כתבו בספריהם אני פלוני בר פלוני כתבתי וחברתי זה הספר, כדי שלא יהנה בעוה״ז ויפגום שכרו לעוה״ב או היו ממעטים לו בעוה״ז זרעו ושם טוב מזרעו כנגד הנאה שנהנה בעוה״ז שקבל הנאה על שמו(עיין ב״שם הגדולים״ מע׳ ספר הזכרונות שהאריך בנושא זה). ושנה דבריו(בסי׳ פד) אל תשמח לכך אם יכבדוך פי לפי הכבוד וההנאה שיש ל1 לאדם בעוה״ז על מעשיו מנכין מזכיותיו לעוה׳׳ב, ואם תאמר הלא תיקן רבן שמעון בן גמליאל שיעמדו מפניו, לכבוד שמים עשה, לפי שיקבלו שכר על שיקבלו מורא נשיאותו עליהם. הוסיף שם מרן החיד׳׳א, אוי לעינים שכך רואות דרבינו מדבר באדם גדול שראוי לכבוד, ואפילו הכי מנכין מזכיותיו, אבל מי שמכבדין אותו יותר ויותר ממה שראוי, ולא עוד שהוא מבקש הכבוד, מה ישאר לו לעוה״ב וענוש יענש. ומי שיש לו לב יפנה עצמו לחשוב בענינים אלו וישפיל עצמו אולי ירחמו עליו מן השמים ויזכה לעוה׳׳ב, וכבר כתב רבינו לקמן סי׳ פ״ט אם ישבחוך בני אדם במה שאין בך דאג, עכ׳׳ל. כתב ה׳׳כף החיים״(סי׳ תרג סק״ט) אתה הראת לדעת כמה נזק הכבוד, וכל זה אם אינו נוגע בכבוד אחרים, וכ"ש וק׳׳ו ובן בנו של קיץ אם נוגע בכבוד אחרים גם כן, כגון שמראה חכמתו לפני אחרים שהוא יותר חכם כדי להתכבד, ועל כן צריך להאדם ליתן דעתו להזהר בזה בתכלית שלא יאבד עולמו בכך חייו, עכ׳׳ד
וכן מצינו בחז׳׳ל כשעושה אדם מעשים טובים בפרהסיה כדי שיכבדוהו, לא די שאין הקב״ה משלם לו שכר טוב עליהם אלא מענישו עליהם בגיהנם. כפי שמסופר בירושלמי(חגיגה ט): אמר רבי יוסי בן חנינא היתה אשה אחת מרים בת עלי בצלים (כך שמו) שחסיד אחד ראה ציר פתחה של גיהנם קבוע באזנה ושאל אותו חסיד למה היא נדונת בעונש כל כך חמור אמרה לו מפני שהיתה מתענה ומספרת לכולם שהיא מתענה.

ועד כדי כך החמירו בזה, ונפסק להלכה כאשר אדם מתענה ושואלים אותו בני אדם אם הוא מתענה, מותר לו לשקר ולומר שאינו מתענה אפילו שהוא שרוי בתענית. אם לא שמפצירים בו לאכול ואין לו עצה אחרת להנצל מהם, רק אז מותר לו לומר שמתענה, עיין בט"ז וב״מגן אברהם״(או״ח סי׳ תקס״ה).
ואפשר לבאר בעוד אופן: רצתה התורה ללמדנו כיצד נטיב עם הזולת. כאשר אדם נזקק למתנות בשר ודם יש לו בושה וכלימה על זה, ולכן אנו מתפללים ואל תצריכנו לידי מתנות בשר ודם, על כן צוותה התורה מבעל הבית שלא ישאר במקום בשעה שהעניים נוטלים את מתנותיהם. וכמו שכתב הרמב״ם (הל׳ מת״ע פ״י חייז) שמונה מעלות בנותני צדקה והמעלה הגדולה שאין למעלה ממנה… פחות מזה הנותן צדקה לעניים ולא ידע למי נתן ולא ידע העני ממי לקח שהרי זו מצוה לשמה וכף עי׳ש. וכן הוא בכל מצוות שבין אדם לחבירו צריך לתת למקבל הרגשה טובה, כאילו שהוא אינו בעל הבית, ובזה יקיים את המצוה בשלימות הנרצית.